אופרייט ליס בע"מ נ' ביילין ואח'

פסק דין

לפני תובענה בסדר דין מהיר בכל הנוגע לנזקי רכוש שנגרמו עקב תאונת בין שני רכבים, ובהתאם להוראות תקנה 214טז (ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, אפרט להלן בתמצית את עיקרי פסק הדין :

התובעת הינה חברת אופרייט ליס בע"מ אשר בכל הזמנים הרלבנטיים היתה בעלת רכב מסוג סיטרואן (להלן: "הרכב הפרטי"). במועד התאונה, ביום 11/3/07 (להלן: "התאונה") נהג ברכב הפרטי מר דוד סולטנוב (להלן: "סולטנוב").

הנתבע 1, מר יבגני ביילין (להלן:"ביילין"), נהג בעת הרלבנטית במשאית מסוג סקניה (להלן: "המשאית"). הנתבעת 2, סופר טרק בע"מ, היתה המעבידה של ביילין בכל הזמנים הרלבנטיים (להלן: "המעבידה"). הנתבעת 3, הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ היתה המבטחת של הרכב (להלן: "המבטחת").

סולטנוב טוען כי במועד התאונה הוא היה באזור צומת פלוגות ועמד ברמזור אדום, בנתיב הימני מתוך שני נתיבים והתכוון להמשיך בנסיעה ישר. לטענתו, לאחר כ- 10-15 שניות של המתנה עד אשר התחלף האור ברמזור לאור ירוק הרגיש חבטה מאחור ונפגע על ידי המשאית שהגיחה מאחור ופגעה בו. סולטנוב טוען כי על כל שלושת הנתבעים, ביחד ולחוד, לפצותו בגין הנזקים שנגרמו לרכב הפרטי.

ביילין טוען מנגד כי הוא נסע בנתיב הימני מתוך שני הנתיבים וכי סולטנוב עקף אותו משמאל וחזר לנתיב הימני על מנת לנסות ולהקדים אותו לפני קו העצירה של הרמזור. לטענתו, סולטנוב "השתחל" משמאל לתוך נתיב הנסיעה שלו וכי למרות שהוא ניסה לבלום על מנת לא לפגוע בסולטנוב הוא לא הספיק וכך נגרמה התאונה.

מחלוקת נוספת שקיימת בתיק נוגעת לשאלת הכיסוי הביטוחי של ביילין. ביילין טוען (ולמעשה גם התובעת מצטרפת לטענה זו) כי במועד התאונה הוא אכן היה מבוטח בביטוח שהנפיקה המבטחת. המבטחת טוענת כי תנאי לתחולת הפוליסה היה שלנהג יהיה רישיון למשך שנתיים או יותר לגבי סוג הרכב בו הוא נהג ולשיטתה, לביילין לא היה רישיון שעומד בתנאי כאמור.

ביילין משיב לטענה זו בכך שהוא לא ידע על התנאי, כי המעבידה שלו לא הודיעה לו על התנאי וכי התנאי הרלבנטי, אם קיים בפוליסה לא הובלט ולא הובא לידיעתו.

בפני העידו סולטנוב וביילין והוגשו מסמכים מטעם שני הצדדים.

לאחר בחינת העדויות והמוצגים ושקילת סיכום הטענות מטעם הצדדים, מסקנתי הינה כי דין התביעה להתקבל במלואה וכי קיים כיסוי ביטוחי מטעם המבטחת וזאת מהטעמים הבאים.

לגבי נסיבות האירוע – אני מוצאת שהעדות של סולטנוב היתה מהימנה יותר והגיונית יותר והנסיבות, כמו גם התמונות של הרכב הפרטי לאחר האירוע מחייבות את המסקנה שיש לאמץ את גרסתו של סולטנוב ולהעיף אותה על פני גרסתו של ביילין. ראשית, שוכנעתי מתאוריו של סולטנוב שהוא אכן עמד בצומת בעצירה מלאה וחיכה שהרמזור יתחלף לאדום ואז הרגיש חבטה מאחור. סולטנוב הכחיש את הטענה לפיה הוא היה בנסיעה וניסה לעקוף את המשאית ומצאתי את עדותו כקוהרנטית ואף הגיונית לאור תיאור הנתיבים הרלבנטיים. שנית, אני מוצאת שיש קושי מסוים עם עדותו של ביילין בכל הנוגע לנסיבות האירוע בשל שהוא הסביר שהוא יודע שלרמזור הרלבנטי לוקח בערך 3 שניות להתחלף לאדום מהרגע שהוא מתחיל להבהב (עמ' 4, שורה 30) ויחד עם זאת, הוא הסביר שכאשר הוא ראה את הרמזור הוא היה עדיין בהילוך חמישי ורק אז התחיל להוריד את ההילוכים על מנת לעצור את המשאית (עמ' 5, שורה 2). עוד הוא מסביר בהמשך (עמ' 5, שורות 8-10) שלוקח הרבה זמן לעצור כיוון שהוא התחיל את העצירה כאשר היה במהירות של 70 קמ"ש ואני מוצאת שבתיאוריו אלה יש כדי ללמדנו על כך שהוא לא הספיק לבלום והסיבה לא היתה התפרצותו הנטענת של סולטנוב לתוך הנתיב שלו. שלישית, אני מוצאת שתמונות שהוגשו לגבי הנזקים של הרכב הפרטי מתיישבות יותר עם המסקנה שאכן הפגיעה היתה כפי שמתאר אותה סולטנוב ולא כפי שמתאר אותה ביילין. ניתן לראות שנפגע הפגוש האחורי של הרכב הפרטי, עם דגש מיוחד על הצד האחורי השמאלי, דבר אשר מתאים להסבריו של ביילין לפיהם כאשר הוא ראה שהוא לא מספיק לבלום הוא שבר שמאלה וכך קרה שהפגיעה ברכב הפרטי היתה מאחור אך גם בצד השמאלי וכך גם קרה שנפגע רכב מסוג סובארו שעמד בנתיב השמאלי באותה עת. לו היה סולטנוב מנסה "להתגנב" לתוך הנתיב הימני והתאונה היתה מתרחשת לפני שהוא הספיק להיכנס אל אותו הנתיב, אזי שהיינו מצפים לראות פגיעה דווקא בצד הימני ולא השמאלי, או לחילופין, פגיעה רק בפגוש האחורי ובפינה השמאלית, אך לא בכל הצד השמאלי וראו כי כל הצד השמאלי של הרכב הפרטי נפגע משמעותית.

אשר על כן, מסקנתי היא שבמאזן ההסתברויות האזרחי, הצליחה התובעת להרים את הנטל ולשכנעני שמסתברת יותר גרסתו של סולטנוב ואני קובעת שהאחריות לקרות התאונה רובצת על שכמו של ביילין.

שאלת הכיסוי הביטוחי –

בכתב ההגנה שהוגש על ידי הנתבעת מס' 3 היא מציינת שתנאי הפוליסה מחייבים שהנהג יהא בעל רישיון נהיגה לסוג הרכב הנדון למשך שנתיים, או יותר. הנתבעת מפנה לתניה שמודפסת בעמוד הראשון של הרשימה אשר צורפה כנספח לכתב ההגנה. המבטחת טוענת כי לפי הרישומים שלה לביילין יש רישיון כנדרש (ואין מחלוקת שנדרש רישיון מסוג E) רק משנת 2006 וכיוון שהתאונה אירעה בשנת 2007 הרי שאין הוא עונה על התנאי כאמור.

ביילין צירף מטעמו מסמכים מהם עולה כי הוא קיבל רישיון מדרגה E עוד במאי 2005 בעת שירותו הצבאי ולכן הרישיון שלו הוא כבר משנת 2005 ולא רק משנת 2006, כפי שסברה בטעות המבטחת. יחד עם זאת, הרישיון הוא ממאי 2005 ואילו התאונה אירעה במרץ 2007 ולכן כעיקרון לא עברו שנתיים כפי שנדרש.

למרות זאת, אינני סבורה שניתן לקבל את טענת המבטחת לגבי כך שהאירוע לא מכוסה, שכן לא מצאתי שנעשה ניסיון להסביר לביהמ"ש כיצד הובאו התנאים לידיעת המעבידה ו/או ביילין ואף לא נעשה ניסיון להתמודד עם הטענה לגבי אי ידיעתם באשר לתנאי. אזכיר כי ביילין טען שכאשר הוא הגיע לעבודה בדקו את הרישיונות שלו והוא הציג את המסמכים הרלבנטיים ולא נאמר לו שיש בעיה מסויימת בכל הנוגע לכיסוי הביטוחי. ייתכן והיה צריך לשמוע את עמדת נציגי המעבידה בכל הנוגע לבדיקות שהיא עשתה ובכל הנוגע לפוליסה שהיא הוציאה, אך המעבידה לא התייצבה לדיון ולא הגישה ראיות מטעמה (ובכוונתי לתת פסק דין בהעדר כנגדה).

במצב דברים שכזה, היה על המבטחת לנסות ולהציג ראיות בפני ביהמ"ש לגבי המהלכים שקדמו להוצאת הביטוח, לגבי המידע שהיה לה באשר לנהגים השונים שעובדים בשירות המעבידה ולא רק שהיא לא טרחה להציג ראיה זו או אחרת מטעמה, אלא שאת הצעת הביטוח – שהינה מסמך מהותי בנסיבות של תיק זה, המבטחת לא צירפה.

אני סבורה שמהמכלול מתחייבת המסקנה לפיה המבטחת לא הצליחה להסביר כיצד התנאי הובא לידיעת המעבידה ו/או הנהגים הרלבנטיים, לא הוכח כי בהצעת הביטוח הובהר ספציפית שיש לבדוק את הרשיונות של כל הנהגים, התנאי לא מופיע בהבלטה כנדרש ולכן לא אוכל לקבל את הטענה שהביטוח לא חל (ובמיוחד לאור העובדה שהמבטחת אף לא הביאה כל ראיה לגבי הטענה שלה בסעיף 4 ד' לכתב ההגנה, לפיה חברת ביטוח אחרת לא היתה מסכימה לבטח נהגים עם וותק של פחות משנתיים וכי היא עצמה לא היתה מבטחת את ביילין, לו היתה יודעת מראש שהרישיון שלו לרכב מהסוג הנדון הוצא רק שנה ו-10 חודשים לפני האירוע ולא שנתיים. המבטחת גם ידעה שהנתבעת מס' 2 לא הגישה כתב הגנה והיתה צריכה להבין שייתכן ויהיה קושי לקבל מידע באשר להצעת הביטוח והיה עליה לדאוג להבאת הנתונים הרלבנטיים בפניי.

אשר על כן, אני דוחה את טענות הנתבעת 3 לגבי אי תחולת הפוליסה.

באשר לגובה הנזק – הרי שבסעיף 26 א' בכתב התביעה מצויין כי ערך הרכב בהתאם לחווה"ד היה 73,402 ₪ ומסכום זה יש לנכות את התמורה שקיבלה התובעת בגין שרידי הרכב - 38,800 ₪ בהמחאה מיום 16/4/07. מכאן, שהנזק באשר לשווי הרכב הינו בסך של 34,602 ₪, נכון ליום 16/4/07. לכך יש להוסיף את שכ"ט השמאי בסך 2,000 ₪ ואת שירותי הגרירה בסך 309 ₪, אשר אף אליהם יתווספו הפרשי הצמדה וריבית מיום 24/5/07.